במקרה שהובא לפתחו של ביהמ"ש מדובר היה בבני זוג שקיבלו פסק דין רכושי ביום 8.6.98 לפיו הייתה האישה זכאית ל-43.5% מהזכויות הפנסיונית של בעלה דאז, שהיה גמלאי של המדינה.

האישה גבתה את התשלומים החודשיים של הפנסיה באמצעות עיקול שהטילה על חלקו של הבעל בחברת הפנסיה, ברם לא פעלה לאחר תיקון החוק (בשנת 2014) לביצוע הרישום כנדרש על פי החוק.

ביום 29.2.16 נפטר המנוח ולאחר מותו ביקשה האישה לרשום את פסק הדין הרכושי בכדי לעגן את זכותה לקצבת שארים על פי החוק, אלא שבית המשפט לא אישר את ביצוע הרישום הרטרואקטיבי.

בכדי לפשט את העניין ניתן להגדיר את הטיפול בנושא באופן הבא:

בשלב הראשון הזכות לקבל קצבת פרישה ישירות מהגוף המשלם מותנית בכך שפסק הדין יעמוד בקריטריונים המפורטים בסעיף 3 לחוק.

בשלב השני רשאי בן הזוג להגיש את פסק הדין לגוף המשלם (חברת הביטוח/פנסיה), אשר רושם הערה בדבר פסק הדין (סעיף 4 לחוק) ולאחר רישום ההערה זכאי בן הזוג לקבל ישירות מהגוף המשלם את חלקו בזכויות הכספיות (היינו- קצבת הפנסיה) (סעיפים 6, 13 ו-14 לחוק).

בשלב השלישי החוק מאפשר לבן הזוג לקבל קצבת שארים מהגוף המשלם, אלא שהדבר מותנה בכך שפסק הדין נרשם כיאות ונרשמה ההערה הנדרשת בגוף המשלם.

ביהמ"ש תיאר שהזכאות לקבלת קצבת שארים מהגוף המשלם דומה לתלות בין תשלום דמי ביטוח לזכאות לתגמולי הביטוח מאחר ולאחר רישום פסק הדין ותיעוד ההערה בגוף המשלם, נגבית בידי הגוף המשלם "פרמיה" בדמות הפחתה דיפרנציאלית של אחוז מסוים מהקצבאות המשולמות לצדדים, פרמיה זו מכשירה את זכאות בן הזוג לקבל את קצבת השארים.